"בכל רגע נתון, מתקיימת איפשהו בעולם שיחה בין ברמן ללקוח שתשנה את חיי אחד מהם". את המשפט היפה הזה, אמר לי סבי כאשר הייתי אני בן 13. באותם ימים עליזים, נכנסתי במלוא המרץ לגיל ההתבגרות, ויחד עם הידיעה שלחסידות יש תפקיד אחר ממה שחשבתי, זה גם הגיל בו דיברתי עם סבי לראשונה על עברו המסעיר כברמן באמצע שנות השלושים בוינה (הנתון הזה כשלעצמו, הדהים אותי אז בדיוק כמו היום). מאותו קובץ סיפורים מרתק, היה אחד שנחקק בזיכרוני באמת- הסיפור אודות ההיכרות בין סבי לסבתי.
הסיפור בקצרה סופר כך: אדם זר נכנס באישון לילה לבר השכונתי בו סבי מזג ליטרים על גבי ליטרים של בירה "אדלוויס" (בירה אוסטרית ידועה עד היום). הבר היה לקראת סגירה, והזר שאל את סבי אם יש זמן לבירה אחת קצרה לפני השינה? סבי, שמסתבר שהיה ברמן מסור, אמר שתמיד יש זמן לעוד בירה אחת. וכך התיישב לו הזר על הבר, לקוח בודד באישון ליל רפאים וינאי, והסתכל על סבי מקדם את סגירת המקום. לאחר כמה דקות של שקט מוחלט, לפתע אמר הזר: מחר בלילה- בדיוק בשעה הזאת, תפגוש את בחירת לבך. סבי, שהיה באותו הזמן במערכת יחסים, הביט בו בתימהון וענה לו: "נחמד מצידך לומר זאת, אך חוששני שאתה טועה, כי נדמה לי שכבר מצאתי את בחירת ליבי". הסתכל עליו הזר למשך דקה ארוכה ואז אמר: "אתה טועה- מחר תפגוש בה, אם תרצה ואם לא...". אמר, שילם ונעלם אל תוך הלילה. סבי כמובן ראה את הסיטואציה כעוד מפגש נחמד עם אחד האנשים ההזויים של סוף הלילה (הם נמצאים גם כאן, בתל אביב), ולא יותר מכך. למחרת, לאחר עוד ערב עם שיכורי וינה, נכנסה באישון לילה לבר לא אחרת מאשר סבתי.
בין אם מדובר בבדיה או אמת (סבי נשבע שזו אמת לאמיתה), אני גדלתי על הסיפור הזה, ועד היום אני מאוד אוהב את המסתורין שבו. אבל למעשה, לא ידעתי עד לפני שנתיים את חציו השני של הסיפור, והסיבה לכך היא שחציו השני קרה כשבעים שנה לאחר מכן בבר שכונתי בתל אביב, בבר שבו אני עובד כבר כמעט שלוש שנים ערב ערב.
בבוא האביב של 2008, ממש בתחילת חודש מאי, היה ערב יום שני ואני הייתי לקראת סיומה של עוד משמרת מהנה עם הלקוחות הקבועים של השכונה. תוך כדי לגימת ה"גינס" החמישית שלו- צועק לי דיסקין: "נמו, איפה רואים מחר את ברצלונה מוחצת את מנצ'סטר בחצי-גמר ליגת האלופות?" שאלה לגיטימית לכל הדעות, אבל דיסקין לא ידע ששכחתי מזה לגמרי וקבעתי משמרת למחר. בעוד אני מנסה לתעל עצמי החוצה מהפדיחה הקשה הזאת, צעקתי לו חזרה: "נראה אותו אצלי בבית" ובליבי חשבתי לעצמי שאני כנראה יאלץ להכריח את אחת הקולגות לעבוד במקומי.. אחרי מספר דקות, שטה לה השיחה למקומות אחרים, ואחד הלקוחות שהיה נוכח בסיטואציה שאל אותי שאלה שהזכירה לי את סבי. שאלתו הייתה: "לא מטרידה אותך המחשבה, שיתכן ודווקא בלילה בו אתה לא עובד- תתיישב בבר האחת והיחידה? שאלה מצוינת, אין מה לומר.
על פניו נראה היה שאין כל משמעות לרגע הזה, אך לא כך הדברים. הגיע יום המחרת, יום שלישי, יום המשחק. התקשרתי לכל הצוות וכמובן שאף אחד לא התנדב להחליף אותי. לבסוף, באקט נואש במיוחד שאלתי את הברמנית החביבה עלי אם יש משהו שאני יכול לעשות על מנת שהיא תחליף אותי. כנראה שהאומללות שבקולי ניגנה לה על ייסורי המצפון, והיא סיכמה איתי שאני אבוא בשמונה לעשות את פתיחת הבר והיא תגיע בתשע להחליף אותי (איזו עצלנית). רק בשביל הרקורד: זו הפעם היחידה (!) בכל 600 (!) המשמרות שלי בבר הזה שעשיתי רק את הפתיחה ולא עבדתי את המשמרת. חזרה לסיפור. בשמונה בערב הגעתי לבר והתחלתי בביצוע מטלות הפתיחה. לאחר כעשרים דקות, נכנסה מישהי על מנת לשאול אם אנחנו צריכים מלצרית.. מהשניה שראיתי אותה, היה לי ברור שיום יבוא ונעמוד יחד מתחת לחופה. אני לא יודע אם אני יכול לתאר בכלל כמה הזוי זה היה! הרי מדי לילה ולילה, כבר כמה שנים טובות, אני נמצא בלב ליבו של מקום ההיכרויות המושלם (תשאלו כל ברמן בעולם על סיפורי בנים-בנות מעבודתו והוא יספר לכם במשך שעות), ואני יכול לומר שראיתי איזו נערה או שתיים בחיי, ומעולם לא הייתי בכלל קרוב להתאהבות כזאת.. באותו הזמן לא היינו צריכים עובדים חדשים, אבל לא הייתי מסוגל להגיד לה זאת מכיוון שלא רציתי שתלך (אני יודע, אני מנוול..), אז אמרתי לה שאני אברר זאת עם בעל הבית ואתקשר אליה למחרת. תגידו מה שתגידו, זו אחלה שיטה להשיג טלפון מבחורה חמודה, תשאלו את מירי.
לאחר הפתיחה מיהרתי לביתי, שם חיכה לי דיסקין וחבר'ה נוספים, בקול תרועה נכנסתי לסלון עם הכרזה חוצבת לבבות – "פגשתי עכשיו את אהבת חיי" הכרזתי. כל החבר'ה הסתכלו עלי למשך כמה שניות, ומיד חזרו לטלוויזיה. רק מדיסקין זכיתי לתגובה כלשהי- הוא זרק עלי קלמנטינה.. לי לא היה אכפת מכיוון שידעתי היטב על מה אני מדבר, זו אפילו לא הייתה תחושה, אלא ידיעה. חיכיתי בקוצר רוח ליום המחרת, וכאשר הוא הגיע, לא בזבזתי זמן והתקשרתי אל אותה בחורה חמודה, שאפילו לא שאלתי לשמה. אמרתי לה שלצערי (עאלק) אנחנו לא צריכים מלצריות. ואז, כדרך אגב, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת מתישהו. בלי להסס יותר מידי, היא אמרה לי "כן, למה לא בעצם." ואני הייתי מאושר באמת! אחרי שלושה ימים יצאנו ל"דייט" הראשון, אחרי שבוע הגדרנו עצמנו כחברים, אחרי חצי שנה עברנו לגור יחדיו, אתמול הצעתי נישואים, אתמול היא אמרה "כן, למה לא בעצם". עכשיו תנסו לשכנע אותי שאין דבר כזה גורל...
