מולי בלומ'ס הפאב האירי - לעבוד בארץ – להרגיש בחו"ל

עומר גנור מדריך קורס ברמנים ומנהל תחום סדנאות בזמן אמיתי בפוסט נוסטלגי על השנה הכי יפה בחייו כברמן במולי בלומ'ס הפאב האירי. לעבוד בארץ, להרגיש בחו"ל.

הקדמה, קורות חיי על קצה המזלג

נעים מאוד. עומר, גר בתל אביב, בן 29. למרות שבטח כבר אהיה בן 30 כשהפוסט הזה יתפרסם ואלוהים ישמור כמה שזה לא משעשע אותי. מאז שסיימתי את קורס הברמנים בזמן אמיתי עבדתי במספר ברים וחייתי את הלילה והאלכוהול כמה שנים. אני מניח שחלק מהקוראים עכשיו אומרים לעצמם "נו, מה חדש? מה אתה שונה מאיתנו?". אני לא יודע אם אני שונה... אפילו סביר להניח שלא ואם כן אז לא בהרבה. אני כן רוצה לחלוק עימכם את השנה הכי יפה שהייתה לי כברמן. שנה שעברה עלי במקום אחד ומיוחד. מקום שיש עוד ספורים כמוהו בארץ, אם בכלל. המקום הזה הוא המולי בלומ'ס, הפאב האירי ברחוב הירקון בת"א.

אפילו "הבונים" במולי בלומ'ס הם באנגלית

הגעתי למולי בלומ'ס אחרי 6 שנים מאחורי דלפק העץ הזה שכולנו רואים בו (או מאוד רוצים לראות בו) בית. רק פעם אחת ביקרתי במולי'ס כלקוח לפני שהגעתי לראיון העבודה עם מארק שניהל אז את המקום, שהיה ראיון שגרתי לחלוטין. גם בהתלמדויות, בהן הייתי עסוק יותר במה שקורה בתוך הבר מאשר מעבר לו, לא היה דבר אשר בישר לי על החוויות אותן אני עתיד לעבור. בראיה אחורה רק שני דברים רמזו לי על אשר יבוא – הבונים (ההזמנות של המלצריות ב"מוזגאית") היו כולם באנגלית והייתה מלצרית בשם מריסה, אמריקאית שבאה בעקבות חבר ישראלי לגור בארץ.

ב-16:00 כבר נותנים כאן בראש באלכוהול

אט אט התחלתי להבין איפה אני עובד. המקום נפתח בשעה 16:00 כל יום ל"שעה שמחה" שאורכה 4 שעות בהן אין תנועה רבה. אלו היו השעות האהובות עלי. לרוב היו מספר תיירים או זרים שגרים בארץ שהיו יושבים לבירה של אחה"צ - מה שנתפס כאלכוהוליזם אצל ההורים של רובינו הוא אצלם חלק מהווי היום יום. תמיד היה עם מי לדבר והבר לפעמים נראה כתחילתה של בדיחה גרועה – "סקוטי, אנגלי, איטלקי ושני הולנדים יושבים על בר בישראל...". גם הצוות היה לא שגרתי בעליל ובנקודות זמן מסויימות היו בו יותר זרים מישראלים, מה שהיווה בעיה בכל סילבסטר – הישראלים תמיד עובדים בסילבסטר כי לורה טסה לבקר את המשפחה באיטליה, מנדי חוגגת את חג המולד בקרואטיה, זוהר באירלנד אצל ההורים של החבר (אולי כבר בעל ואני לא מעודכן) אז עומר וגונן עובדים. מצד שני, כשכולם היו בארץ - איזה תענוג לבוא לעבודה! כל משמרת היה מעניין, היינו מדברים כל אחד על ארץ מוצאו, המשפחה, השאיפות בחיים, בן הזוג – לפעמים הייתי מוצא עצמי מדבר עברית בפעם הראשונה בשמונה בערב כשהייתי מסיים משמרת ומזמין משהו לאכול מהמטבח, וגם זה אם אנדרו הבריטי לא היה הטבח באותו יום.

זה מתחיל כמו בדיחה: אירי ושבדי נפגשו בפאב...

גם הבעלים, רוברט ורוני - אינם ישראלים במקור. רוברט אירי ורוני שוודי, שניהם יהודים שחיים כבר שנים בארץ אבל כשהם מדברים זה עם זה הם עוברים לאנגלית. בפעמים הראשונות שזה קרה בנוכחותי חשתי כילד שהוריו כועסים עליו ועוברים לדבר בשפה זרה לידו על מנת שלא יבין. בסופו של דבר אני יכול לומר שרוברט הוא כמו אבא בשביל הצוות. בחיים לא היה לי בוס כזה, בחיים לא יהיה. כל ערב באים אנשי צוות מהעבר כאילו הם עולים לרגל, יושבים יחד בחוץ, שותים ומדברים. פעם בכמה זמן אחת המלצריות מקבלת סימן מרוברט והברמן מקבל בון של 14 צ'ייסרים של בושמילס, ועוד בלרקבוש עם קובית קרח אחת בשביל הבוס. נשבע לכם, יש לי עכשיו חיוך כשאני נזכר בזה...

איך למדתי לשכוח מהטיפים

אחד הדברים שהיה לי קשה איתם היה כל נושא הטיפים. תחזיקו חזק את הכיסא. יותר חזק. עכשיו תנשכו מגבת. באירופה כמעט אין דבר כזה להשאיר טיפ לברמן. אני מקווה שלא יהיו לכם סיוטים בלילה אבל זה נכון. ברמן בלונדון מרוויח 6 פאונד לשעה, שכר מכובד ביותר. גם בדבלין, ברלין וכו' ברמן הוא איש מקצוע ומקבל משכורת בהתאם. הטיפ היחיד שהם נותנים הוא להזמין את הברמן למשקה. כל פעם הריטואל היה חוזר על עצמו – בנאדם אחד נכנס למקום, ניגש לבר ואומר לי באנגלית במבטא אירי/אנגלי/גרמני/צרפתי (מחק את המיותר, ואת הצרפתי בלי קשר) "ברמן, מזוג לי בבקשה 8 פיינטים של גינס – ומזוג גם אחד לעצמך". כמובן שאסור לשתות בתפקיד במולי בלומ'ס אחרת הברמנים היו נופלים מהרגליים אחרי שעתיים. בסופו של דבר, יש כאלו שמבינים איך זה עובד בישראל ומשאירים טיפ אך לפעמים הטיפים מגיעים בצורות אחרות - זה התחיל בעזרה בהבאת דברים מחו"ל (וכאופנוען זה שווה הרבה כסף וזמן), המשיך בהצעות עבודה בברים בחו"ל והגיע להזמנה לבבית ללילה, אם אני "מגיע לאיזור", וקיבלתי כאלו מאנשים שחיים בבלפאסט, טורינו, ניו ג'רזי ועוד כמה ערים. באמסטרדם אני מקבל סירה לשבוע. בקיצור, הבנתם את העניין. למען האמת הטיפ הכי גדול שאי פעם קיבלתי ממישהו במולי בלומ'ס, ובכלל בחיי כברמן – זו העבודה בזמן אמיתי. כן כן, הגעתי לזמן אמיתי דרך לקוח קבוע שלי מהמולי'ס!

תערובת מיוחדת של כדורגל אנגלי ופיש אנד צ'פס

יש לי עוד המון זכרונות יפים. למשל שבתות של טורניר ה"סיקס ניישנס"ברגבי. כל המקום מלא זרים שגרים בארץ, אוכלים פיש אנד צ'יפס וצועקים "Go-England!!!" או מנבלים את פיהם בחינניות של שיכור אנגלי טיפוסי. או ערבי הכדורגל המכריעים של ליגת האלופות – חצי מהמקום אוהדי צ'לסי, החצי השני אוהדי מנצ'סטר יונייטד. כולם על הרגליים, עם גינס ביד כמובן שאי אפשר לזרוק סיכה למקום מרוב העומס. או הפעם ההיא שביום שלישי גשום אחד, בחצות, כשהמקום ריק, עצר אוטובוס ופרק 50 בנים ובנות מארה"ב, בני 18 מפרוייקט "תגלית". תארו לכם 50 צעירים, כרגע הגיעו לת"א היישר מנתב"ג, נכנסים לפאב – ומגלים שמותר לשתות פה מגיל 18 ולא 21 כמו בביתם. שעתיים של טירוף.

סיכום: אני הולך לשתות איזה בלאקבוש קטן...

בסיומה של שנה מדהימה עזבתי את המולי בלומ'ס לטובת מחלקת הסדנאות של זמן אמיתי. תמיד אתגעגע למקום. לרוברט, לצוות, לאווירה, ללקוחות המיוחדים – הקבועים והמזדמנים כאחד. אתם יודעים מה? אני הולך לשתות איזה בלאקבוש קטן... עם קוביית קרח אחת.