יש לילות שלא נגמרים, גם כשאתה חושב שהם הולכים להסתיים פתאום חל מפנה, לא בהכרח חיובי והלילה ממשיך. כך היה עם הלילה הספציפי הזה, שהסתיים לו (כך לפחות חשבתי) ב 4 לפנות בוקר, אחרי בילוי שכלל שני ברים שונים, פלוס הקאה קטנה באחד מהם. הגעתי הביתה, התקלחתי, אכלתי משהו ונכנסתי למיטה.
בדמדומי ההירדמות שלי שמעתי את הפון שלי מצלצל, הטעות הייתה שעניתי. חשבתי לתומי, שאם אני כבר במיטה, החבר יבין וינתק מיד. "אה גבר, מה קורה?" שמעתי מעברו השני של הקו. "ואללה אחי, ישן מת." עניתי. בשלב הזה הייתי בטוח שאני אשמע משהו בנוסח של "אה, סבבה, סליחה שהפרעתי, לילה טוב." אבל לא! מה ששמעתי היה "תתלבש, עוד חמש דקות אני אוסף אותך". זה היה נראה לי תלוש, לא קשור, אין שום כוח בעולם שיוציא אותי מהמיטה עכשיו. השעה אחרי 4 בבוקר ואני את הבילוי שלי להיום סיימתי. זאת הייתה הטענה שלי כלפי החבר. אך מה ששמעתי מעבר לקו זה "עוד 4 דקות אני כבר אצלך". פשוט לא הקשיב לי. ניסיתי שוב למרוח אותו באיזה משפט, אבל כששמעתי "עוד 3 דקות אני אצלך". הבנתי שאני נלחם פה בתחנות רוח. יצאתי מהמיטה, התלבשתי, שוב וירדתי למטה. נסענו למועדון באלנבי, יום שישי, חמש בבוקר והבר מפוצץ. זה מקום שמגיעים אליו כל ההזויים והמפורקים של הלילה. הזריחה החלה להפציע ובתוך הבר הכל חשוך, אפלולי ומפוצץ באנשים מפוצצים. בבר חיכו לנו עוד כמה חברים שהגיעו מבר אחר. שעה לאחר מכן החלטנו כל הקבוצה שהלילה עדיין לא הסתיים ויש עוד כמה כוסות שעדיין לא שתינו. החלטנו להמשיך למנזר. מנזר זה בר שפתוח כל היממה, כל השבוע סביב השעון והוא מיועד לאלכוהוליסטים נטו. שש בבוקר, אור יום, אנשים עושים ג'וגינג ואנחנו על הבר, חצי ערים חצי ישנים עם כוסות וויסקי ביד. לא יודע איך קרה, כי הינו מאוד עייפים ורצינו הביתה, אבל אחרי חצי שעה היינו בדרך לים. אולי בגלל שיקול הדעת המאוד מוטעה שהיה לנו. כבר שמונה בבוקר, יום שבת, מזג אויר טוב. חמישה שיכורים, ארבעה חברים פלוס עוד מזדנבת אחת הולכים לים. בים כמובן נכנסתי לשחות ערום, נמרח על הגלים, מתאושש קצת מהלמות האלכוהול, החלטתי שהגיע הזמן לצאת מן המים, להתייבש וללכת הביתה. תוך כדי הליכה החוצה אני רואה מולי סוכת מציל ומתחת לסוכה יושבים שני רומנים ושותים מבקבוק, כמו יתוש שנמשך אל האור או זבוב שנמשך לחרא, פשוט הלכנו ישירות אליהם. אני וחברי, כאשר שנינו עירומים. תוך שלוש דקות, מצאנו עצמנו יושבים בשפיפה עם שני רומנים שיכורים ומסריחים. לאחד מהם הייתה שפה נפוחה ולשני פנס בעין. מסתבר שכמה שעות לפני כן, בבקבוק הקודם שהם שתו הם הלכו מכות רצח, אבל עכשיו הם שוב חברים.
מסביבנו אנשים עושים הליכות על הים, זוגות מטיילים עם הכלב שלהם ורק אנחנו מסרבים לגמור את הלילה, יושבים עירומים ומנהלים שיחה עם שני אנשים שלא מדברים כמעט עברית. הם הזמינו אותנו לוודקה. הם שתו וודקת גולד בכוסות פלסטיק בטמפרטורת החדר, או הים יותר נכון. תאמת, היה לי טעים לאללה. לא יודע מה הסיבה לכך, או שאני כן יודע, הייתי כבר גמור, לא הרשתי כלום. יכולתי לשתות בנזין נטול עופרת והייתי נהנה ממנו. היה שלב שבו השיחה קצת הידרדרה והיה נדמה כאילו הם כועסים עלינו, אולי בגלל שהם שמו לב שאנחנו מתחילים לשתות להם יותר ממה שהם חשבו, כשהם הרימו את הקול הבנו שאנחנו צריכים לנתק מגע.
שעה אחרי, בקפה הלל, 9 בבוקר, על כוס קפה. אני מנסה להבין איך זה שאני לא ישן כבר 5 שעות ועדיין נמצא מחוץ לבית, ממשיך את אותו בילוי שהחל לפני 12 שעות.
אין ספק שמה שאני למדתי מאותו הלילה, אחרי כל הברים, האלכוהול, החוויות, השיחות המטומטמות שאני מניח שניהלתי עם חברי . מה שאני למדתי זה שוודקה גולד יכולה להיות טעימה מאוד ואף להיות מהנה, אם שותים אותה בטמפרטורה הנכונה ועם החברה הנכונה. אה, שכחתי, חייבים להיות כבר מאוד שיכורים.
בדמדומי ההירדמות שלי שמעתי את הפון שלי מצלצל, הטעות הייתה שעניתי. חשבתי לתומי, שאם אני כבר במיטה, החבר יבין וינתק מיד. "אה גבר, מה קורה?" שמעתי מעברו השני של הקו. "ואללה אחי, ישן מת." עניתי. בשלב הזה הייתי בטוח שאני אשמע משהו בנוסח של "אה, סבבה, סליחה שהפרעתי, לילה טוב." אבל לא! מה ששמעתי היה "תתלבש, עוד חמש דקות אני אוסף אותך". זה היה נראה לי תלוש, לא קשור, אין שום כוח בעולם שיוציא אותי מהמיטה עכשיו. השעה אחרי 4 בבוקר ואני את הבילוי שלי להיום סיימתי. זאת הייתה הטענה שלי כלפי החבר. אך מה ששמעתי מעבר לקו זה "עוד 4 דקות אני כבר אצלך". פשוט לא הקשיב לי. ניסיתי שוב למרוח אותו באיזה משפט, אבל כששמעתי "עוד 3 דקות אני אצלך". הבנתי שאני נלחם פה בתחנות רוח. יצאתי מהמיטה, התלבשתי, שוב וירדתי למטה. נסענו למועדון באלנבי, יום שישי, חמש בבוקר והבר מפוצץ. זה מקום שמגיעים אליו כל ההזויים והמפורקים של הלילה. הזריחה החלה להפציע ובתוך הבר הכל חשוך, אפלולי ומפוצץ באנשים מפוצצים. בבר חיכו לנו עוד כמה חברים שהגיעו מבר אחר. שעה לאחר מכן החלטנו כל הקבוצה שהלילה עדיין לא הסתיים ויש עוד כמה כוסות שעדיין לא שתינו. החלטנו להמשיך למנזר. מנזר זה בר שפתוח כל היממה, כל השבוע סביב השעון והוא מיועד לאלכוהוליסטים נטו. שש בבוקר, אור יום, אנשים עושים ג'וגינג ואנחנו על הבר, חצי ערים חצי ישנים עם כוסות וויסקי ביד. לא יודע איך קרה, כי הינו מאוד עייפים ורצינו הביתה, אבל אחרי חצי שעה היינו בדרך לים. אולי בגלל שיקול הדעת המאוד מוטעה שהיה לנו. כבר שמונה בבוקר, יום שבת, מזג אויר טוב. חמישה שיכורים, ארבעה חברים פלוס עוד מזדנבת אחת הולכים לים. בים כמובן נכנסתי לשחות ערום, נמרח על הגלים, מתאושש קצת מהלמות האלכוהול, החלטתי שהגיע הזמן לצאת מן המים, להתייבש וללכת הביתה. תוך כדי הליכה החוצה אני רואה מולי סוכת מציל ומתחת לסוכה יושבים שני רומנים ושותים מבקבוק, כמו יתוש שנמשך אל האור או זבוב שנמשך לחרא, פשוט הלכנו ישירות אליהם. אני וחברי, כאשר שנינו עירומים. תוך שלוש דקות, מצאנו עצמנו יושבים בשפיפה עם שני רומנים שיכורים ומסריחים. לאחד מהם הייתה שפה נפוחה ולשני פנס בעין. מסתבר שכמה שעות לפני כן, בבקבוק הקודם שהם שתו הם הלכו מכות רצח, אבל עכשיו הם שוב חברים.
מסביבנו אנשים עושים הליכות על הים, זוגות מטיילים עם הכלב שלהם ורק אנחנו מסרבים לגמור את הלילה, יושבים עירומים ומנהלים שיחה עם שני אנשים שלא מדברים כמעט עברית. הם הזמינו אותנו לוודקה. הם שתו וודקת גולד בכוסות פלסטיק בטמפרטורת החדר, או הים יותר נכון. תאמת, היה לי טעים לאללה. לא יודע מה הסיבה לכך, או שאני כן יודע, הייתי כבר גמור, לא הרשתי כלום. יכולתי לשתות בנזין נטול עופרת והייתי נהנה ממנו. היה שלב שבו השיחה קצת הידרדרה והיה נדמה כאילו הם כועסים עלינו, אולי בגלל שהם שמו לב שאנחנו מתחילים לשתות להם יותר ממה שהם חשבו, כשהם הרימו את הקול הבנו שאנחנו צריכים לנתק מגע.
שעה אחרי, בקפה הלל, 9 בבוקר, על כוס קפה. אני מנסה להבין איך זה שאני לא ישן כבר 5 שעות ועדיין נמצא מחוץ לבית, ממשיך את אותו בילוי שהחל לפני 12 שעות.
אין ספק שמה שאני למדתי מאותו הלילה, אחרי כל הברים, האלכוהול, החוויות, השיחות המטומטמות שאני מניח שניהלתי עם חברי . מה שאני למדתי זה שוודקה גולד יכולה להיות טעימה מאוד ואף להיות מהנה, אם שותים אותה בטמפרטורה הנכונה ועם החברה הנכונה. אה, שכחתי, חייבים להיות כבר מאוד שיכורים.
