את הסרט "לעזוב את לאס ווגאס" ראיתי ביפן. מסופר שם על ניקולס קייג' אשר ננטש ע'י אשתו ואז הוא מחליט לנסוע ללאס ווגאס ולשתות את עצמו למוות. אגב, הוא מצליח. בגדול זה סרט חצי חינוכי, נראה לי שאפילו מראים אותו לתלמידים בכיתות י'ב כחלק ממערך ההסברה נגד אלכוהול. אבל אצלי הוא יצר אפקט הפוך. אני מאוד מושפע מסרטים. (אחרי שראיתי טריינספוטינג, רציתי להזריק ואחרי שצפיתי במטריקס, רציתי ללכת על קירות.
לשמחתי לא יישמתי את שני הרצונות הללו. בכל אופן, לאחר הצפייה בניקולס, כל מה שרציתי זה ללכת לבר ולשתות בטירוף. כך עשיתי, הלכתי לאחד מהברים החביבים עלי, הייתי שם תקופה ממושכת וכבר היו לי ברים קבועים. פשוט ישבתי על הבר והזמנתי כל מה שנוזלי. ביפן, להבדיל מישראל, הלקוח הוא המלך. ז"א, הם בחיים לא יתחילו לסגור את המקום כל עוד אתה שם. אין דבר כזה "להפוך כיסאות" מסביבך, כמו שנהוג בארץ. כל עוד אתה שם, הם שם. זה יצר מצב שהייתי יושב בברים עד שמונה בבוקר, לפעמים אף יותר והברמן פשוט נאלץ לשבת מולי, לבד ולהמשיך לחייך ולהגיש לי משקאות. מאוד אהבו אותי כלקוח ביפן, בהתחלה בכל אופן. הייתי צעיר, מערבי, שונה, קופצני וחצוף. סיפרתי להם שאני ברמן והם נתנו לי להיכנס לבר שלהם ולעשות להם קוקטיילים ותרגילים בפליירינג. כל זה היה בהתחלה. לאחר כמה חודשיים שהם שמו לב שאני שותה קצת יותר מן המקובל וגורם להם לסיים משמרת בזמן שפקידי בנק יוצאים לארוחת צהריים, הם פחות אהבו אותי. אותי זה לא עניין, הייתה לי תקופת אלכוהול חזקה מאוד. בכל ערב הייתי יוצא עם חברים יפנים שהכרתי, אבל בשלב מסוים של הערב, כאשר היפנים היו פורשים אחד אחד, אני הייתי נשאר על הבר עד שהייתי בא על סיפוקי האלכוהולי. זכורה לי פעם אחת שהבעלים של בר קטן שאהבתי "לצרוך" בו, שאל אותי בצורה מאוד מנומסת ומגומגמת אם הוא יכול לצאת לעשן סיגרייה ואם אני לא אכעס. זה היה כבר בשבע בבוקר, כשאני שיכור מת, שר שירי קריוקי מן המכונה ואני לבד שם. אני והוא. משום מה זה הצחיק אותי.
כל פעם שהייתי נכנס לבר שבו הכירו אותי, מאוד שמחו לראות אותי כי תמיד הייתי מוקף חברים ועושה שמח, אבל ידעו שאחרי כל השמחה צפוי להם עוד לילה ארוך מאוד. כך נוצר מצב שבשעה מסוימת היו מתחילים להמליץ לי על מקומות בילוי אחרים בהם יש יותר נשים או מוזיקה יותר טובה.
היה בר אחד שמאוד אהבתי מכיוון שלאחד הברמנים קראו שמעון. לא יודע איך זה קרה או מה הפרוש של זה ביפנית, אבל זה היה המצב. יפני שקוראים לו שמעון. זה מאוד שיעשע אותי, במיוחד כאשר הייתי מארח חבר מישראל. אהבתי להיכנס למקום ולצעוק לברמן, מהדלת, "שמעון, תעשה בירה". הוא כמובן לא ידע עברית, אבל הוא שמע במשפט אחד שתי מילים שהוא מכיר. "שמעון בלה בלה בירה". בצורה מאוד מוזרה והזויה זה היה נותן לי תחושה של בית. כאילו נכנסתי לבר השכונתי שלי מתחת לבית והזמנתי דרינק. מה ששיעשע אותי בעיקר, הייתה העובדה שכל אורח שהבאתי איתי חשב שאשכרה יש פה ברמן יפני שמדבר עברית.
אבסורד ששם כמו שמעון, שם שבישראל נחשב קצת מיושן, יכול פתאום, בצד השני של העולם, לגרום לך לחייך ולהרגיש טוב.
אכן, נסתרות הן דרכי האלכוהול.
לשמחתי לא יישמתי את שני הרצונות הללו. בכל אופן, לאחר הצפייה בניקולס, כל מה שרציתי זה ללכת לבר ולשתות בטירוף. כך עשיתי, הלכתי לאחד מהברים החביבים עלי, הייתי שם תקופה ממושכת וכבר היו לי ברים קבועים. פשוט ישבתי על הבר והזמנתי כל מה שנוזלי. ביפן, להבדיל מישראל, הלקוח הוא המלך. ז"א, הם בחיים לא יתחילו לסגור את המקום כל עוד אתה שם. אין דבר כזה "להפוך כיסאות" מסביבך, כמו שנהוג בארץ. כל עוד אתה שם, הם שם. זה יצר מצב שהייתי יושב בברים עד שמונה בבוקר, לפעמים אף יותר והברמן פשוט נאלץ לשבת מולי, לבד ולהמשיך לחייך ולהגיש לי משקאות. מאוד אהבו אותי כלקוח ביפן, בהתחלה בכל אופן. הייתי צעיר, מערבי, שונה, קופצני וחצוף. סיפרתי להם שאני ברמן והם נתנו לי להיכנס לבר שלהם ולעשות להם קוקטיילים ותרגילים בפליירינג. כל זה היה בהתחלה. לאחר כמה חודשיים שהם שמו לב שאני שותה קצת יותר מן המקובל וגורם להם לסיים משמרת בזמן שפקידי בנק יוצאים לארוחת צהריים, הם פחות אהבו אותי. אותי זה לא עניין, הייתה לי תקופת אלכוהול חזקה מאוד. בכל ערב הייתי יוצא עם חברים יפנים שהכרתי, אבל בשלב מסוים של הערב, כאשר היפנים היו פורשים אחד אחד, אני הייתי נשאר על הבר עד שהייתי בא על סיפוקי האלכוהולי. זכורה לי פעם אחת שהבעלים של בר קטן שאהבתי "לצרוך" בו, שאל אותי בצורה מאוד מנומסת ומגומגמת אם הוא יכול לצאת לעשן סיגרייה ואם אני לא אכעס. זה היה כבר בשבע בבוקר, כשאני שיכור מת, שר שירי קריוקי מן המכונה ואני לבד שם. אני והוא. משום מה זה הצחיק אותי.
כל פעם שהייתי נכנס לבר שבו הכירו אותי, מאוד שמחו לראות אותי כי תמיד הייתי מוקף חברים ועושה שמח, אבל ידעו שאחרי כל השמחה צפוי להם עוד לילה ארוך מאוד. כך נוצר מצב שבשעה מסוימת היו מתחילים להמליץ לי על מקומות בילוי אחרים בהם יש יותר נשים או מוזיקה יותר טובה.
היה בר אחד שמאוד אהבתי מכיוון שלאחד הברמנים קראו שמעון. לא יודע איך זה קרה או מה הפרוש של זה ביפנית, אבל זה היה המצב. יפני שקוראים לו שמעון. זה מאוד שיעשע אותי, במיוחד כאשר הייתי מארח חבר מישראל. אהבתי להיכנס למקום ולצעוק לברמן, מהדלת, "שמעון, תעשה בירה". הוא כמובן לא ידע עברית, אבל הוא שמע במשפט אחד שתי מילים שהוא מכיר. "שמעון בלה בלה בירה". בצורה מאוד מוזרה והזויה זה היה נותן לי תחושה של בית. כאילו נכנסתי לבר השכונתי שלי מתחת לבית והזמנתי דרינק. מה ששיעשע אותי בעיקר, הייתה העובדה שכל אורח שהבאתי איתי חשב שאשכרה יש פה ברמן יפני שמדבר עברית.
אבסורד ששם כמו שמעון, שם שבישראל נחשב קצת מיושן, יכול פתאום, בצד השני של העולם, לגרום לך לחייך ולהרגיש טוב.
אכן, נסתרות הן דרכי האלכוהול.
