יש רגעים בחיים שאתה יודע מה הולך לקרות. סיטואציות שכבר חווית ואתה יודע איך הן יגמרו...
כך אני מרגיש כל פעם שאני פותח קורס חדש בזמן אמיתי. זה כל פעם מדהים אותי מחדש, זאת אחת הסיבות שבגללה אני אוהב את העבודה שלי כל כך.
שיעור ראשון, תחילת קורס, מגיעה קבוצה של 20 אנשים. אף אחד לא מכיר אף אחד.
אני אומר "שלום, קוראים לי עומר ואני הולך להיות המדריך שלכם".
ובא לי לומר להם\לצעוק להם : "בואנה, אתם לא מבינים בכלל איך אתם הולכים ליהנות פה חודש, זה אחד הדברים הכי כיפיים שעשיתם בחייכם ורק עוד חודש תבינו למה אני מתכוון, כשיגמר הקורס לא תרצו ללכת". אני יודע את זה, זה תמיד ככה.
בשיעור הראשון כולם בפוזה, זה בסדר, זה הגיוני.
בנים, בנות, לא מכירים אחד את השני, רוצים לעשות רושם.
כשאני שואל כל אחד מה הוא נוהג לשתות, כולם עונים לי כל מיני שמות של משקאות יוקרתיים כאילו באמת בחור בן 21 שהשתחרר לפני יומיים מהצבא, לא יכול לשתות שום דבר פרט לוויסקי סינגאל מאלט בן 18 שנה במחיר של 84 שקלים לכוסית.
בסדר, אני נותן להם לדבר. מהר מאוד הם יתרככו....
תוך שלושה שיעורים, אחרי שהם כבר הספיקו לשבור כוסות אחד על השני בשיעורי הפליירינג, אני מקבל אותם בערב ואני כבר קולט שיותר קשה לי, זה לא הדממה והפוזות של שיעור ראשון, זה כבר קבוצה של חברים שיושבת מולי ויש להם כבר הומור משלהם ומחליפים טלפונים, קובעים לצאת אחרי הקורס.
מה שתמיד מדהים אותי לראות, איך כל פעם מחדש, חבורה של אנשים שפשוט לא קשורה אחד לשני, אנשים לא היו מתחברים בחיים אם היו לומדים באותה שיכבה בתיכון, פתאום הופכים לחברים בצורה כמעט לא הגיונית.
הרי בכל כיתה, אם נלך על הסטיגמות, יש תלמידים מכל הסוגים.
נוכל למצוא בכל כיתה "ערסים לייט" ו"פרחות" וחנונים וחברה יותר צעירם או יותר מבוגרים. מישהו מהדרום, איזה קיבוצניק מנותק מהצפון, תל אביבי אחד או שניים. ודווקא כנגד כל הסיכויים או ההיגיון, פתאום הפרחה והחנון קובעים ללמוד ביחד. וקיבוצניק המנותק יושב עם הבחור הרוסי שבהתחלה היה נראה קצת מוזר והם מתאמנים על תרגילי פליירינג ומסתבר שאתמול הם יצאו לשתות באיזה בר אחרי השיעור.
ואני ידעתי, יכולתי לומר להם "אמרתי לכם", כי אני מכיר את זה כבר ותמיד משעשע אותי להביט בכיתה החדשה ולדעת שאני יודע בדיוק מה הולך לקרות. אתם הולכים ליהנות בטירוף. הם יבינו את זה רק בהמשך, עכשיו הם אפילו קצת סקפטיים.
לפני שבוע סיימתי קורס, קורס מדהים!
כל הקורס נפגש לעשות על האש. תאמת, פעמיים. בפעם השנייה הייתי. אני ועוד שני מדריכים. פינינו ערב ובאנו. פשוט כל הקורס היה שם. פתאום הם הושיבו אותנו ביקשו מכולם להיות בשקט ודפקו לנו נאום. לא נעים לי לומר, אבל פשוט מרגש. על כמה שהיה כיף והם לא דימינו בכלל שיהיה כל כך כיף. ועל זה שהם למדו המון מאיתנו לא רק בנושאי אלכוהול. הם כל כך עצובים שהקורס נגמר. פשוט לא הפסיקו לחבק אותנו ולהצטלם איתנו. בסוף הם גם נתנו לנו מתנות. בקבוקי וויסקי שווים ביותר. הייתי נבוך. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איך אמר הבחור בשיר של יום כיפור "בסה'כ רציתי להגיע הביתה השלום". אני בסה'כ באתי לעבודה.:)
עומר בורשטיין.
כך אני מרגיש כל פעם שאני פותח קורס חדש בזמן אמיתי. זה כל פעם מדהים אותי מחדש, זאת אחת הסיבות שבגללה אני אוהב את העבודה שלי כל כך.
שיעור ראשון, תחילת קורס, מגיעה קבוצה של 20 אנשים. אף אחד לא מכיר אף אחד.
ובא לי לומר להם\לצעוק להם : "בואנה, אתם לא מבינים בכלל איך אתם הולכים ליהנות פה חודש, זה אחד הדברים הכי כיפיים שעשיתם בחייכם ורק עוד חודש תבינו למה אני מתכוון, כשיגמר הקורס לא תרצו ללכת". אני יודע את זה, זה תמיד ככה.
בשיעור הראשון כולם בפוזה, זה בסדר, זה הגיוני.
בנים, בנות, לא מכירים אחד את השני, רוצים לעשות רושם.
כשאני שואל כל אחד מה הוא נוהג לשתות, כולם עונים לי כל מיני שמות של משקאות יוקרתיים כאילו באמת בחור בן 21 שהשתחרר לפני יומיים מהצבא, לא יכול לשתות שום דבר פרט לוויסקי סינגאל מאלט בן 18 שנה במחיר של 84 שקלים לכוסית.
בסדר, אני נותן להם לדבר. מהר מאוד הם יתרככו....
תוך שלושה שיעורים, אחרי שהם כבר הספיקו לשבור כוסות אחד על השני בשיעורי הפליירינג, אני מקבל אותם בערב ואני כבר קולט שיותר קשה לי, זה לא הדממה והפוזות של שיעור ראשון, זה כבר קבוצה של חברים שיושבת מולי ויש להם כבר הומור משלהם ומחליפים טלפונים, קובעים לצאת אחרי הקורס.
מה שתמיד מדהים אותי לראות, איך כל פעם מחדש, חבורה של אנשים שפשוט לא קשורה אחד לשני, אנשים לא היו מתחברים בחיים אם היו לומדים באותה שיכבה בתיכון, פתאום הופכים לחברים בצורה כמעט לא הגיונית.
הרי בכל כיתה, אם נלך על הסטיגמות, יש תלמידים מכל הסוגים.
ואני ידעתי, יכולתי לומר להם "אמרתי לכם", כי אני מכיר את זה כבר ותמיד משעשע אותי להביט בכיתה החדשה ולדעת שאני יודע בדיוק מה הולך לקרות. אתם הולכים ליהנות בטירוף. הם יבינו את זה רק בהמשך, עכשיו הם אפילו קצת סקפטיים.
לפני שבוע סיימתי קורס, קורס מדהים!
כל הקורס נפגש לעשות על האש. תאמת, פעמיים. בפעם השנייה הייתי. אני ועוד שני מדריכים. פינינו ערב ובאנו. פשוט כל הקורס היה שם. פתאום הם הושיבו אותנו ביקשו מכולם להיות בשקט ודפקו לנו נאום. לא נעים לי לומר, אבל פשוט מרגש. על כמה שהיה כיף והם לא דימינו בכלל שיהיה כל כך כיף. ועל זה שהם למדו המון מאיתנו לא רק בנושאי אלכוהול. הם כל כך עצובים שהקורס נגמר. פשוט לא הפסיקו לחבק אותנו ולהצטלם איתנו. בסוף הם גם נתנו לנו מתנות. בקבוקי וויסקי שווים ביותר. הייתי נבוך. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איך אמר הבחור בשיר של יום כיפור "בסה'כ רציתי להגיע הביתה השלום". אני בסה'כ באתי לעבודה.:)
עומר בורשטיין.
